עמי ויסברג - מאמן אישי עסקי
ד"ר לדחיינות! ככה כולם מכירים אותי...
מי דחיין? כולם דחיינים, כל אחת ואחד מאיתנו דוחים החלטות ופעולות מסיבות שונות. אחד ידחה לשלוח הצעת מחיר ללקוח, האחר שיחה עם הבוס ועוד אחת תדחה את החלום שלה עד "שהילדים יגדלו"
חוסן מנטלי עוסק במסוגלות של האדם להתגבר על הדחיינות ולקבל החלטה... גמילה מדחיינות תאפשר לנו להתגבר על פחדים ולעבור לעשייה, מ"דחיתי" ל"עשיתי!"
אני מקדיש שעות רבות מאוד בלמידה על הסיבות לדחיינות, על המחירים שאנו משלמים ובעיקר על הדרכים הנכונות להיגמל מדחיינות.
באתר זה תוכלו לקבל מידע רב אודות תחומי הפעילות שלי ולקרוא מאמרים העוסקים בגמילה מדחיינות ונושאים רבים נוספים.
שווה קריאה - מאמרים אחרונים:
לאורך השנים האחרונות דיברתי לא פעם על עסקים קטנים ועל האופן שבו אנשים פרטיים מתמודדים עם דחיינות בחיי היומיום שלהם. אך היום, אני רוצה לקחת אתכם למסע עמוק אל תוך עולם אחר – עולם הארגונים הגדולים, החברות המובילות והתאגידים המורכבים. אני רוצה לשאול, ויחד אתכם גם לענות: איפה חברות גדולות נפגשות עם המושג הזה של דחיינות, ומה זה בעצם עושה להן? הנושא הזה מרתק אותי באופן אישי, ואני כל כך אוהב להתעסק איתו משום שהוא נוגע בנימי נפשם של מנהלים ומנהיגים. כדי להבין מדוע אני ניגש לנושא הזה בחרדת קודש ובאמפתיה עמוקה, אני רוצה לתת לכם מעט רקע על הניסיון שלי ועל נקודת המבט שממנה אני פועל. המסע שלי: מפיקוד צבאי ועד לליווי המנכ"לים של הארגונים הגדולים במשק במשך שנים רבות מהחיים שלי הייתי מפקד. בעיניי, מפקד הוא פשוט מנהל עם מדים, אך הוא פועל בארגון בעל מערכות יחסים שונות לחלוטין מאלו של השוק האזרחי. בצבא, כידוע, אין ועד עובדים; באופן עקרוני, מה שאומרים לך לעשות – אתה עושה. המעבר מהעולם הפיקודי הריכוזי לעולם הניהול האזרחי פתח בפניי צוהר להבנת המורכבות האנושית של הניהול המודרני. בנוסף לניסיון הפיקודי שלי, אני נשוי לאישה מצליחנית ומקסימה שהיא מנכ"לית בזכות עצמה. היא מנהלת קרוב ל-1,000 עובדות ועובדים, ואני רואה מקרוב, יום-יום, את כובד המשקל המונח על כתפיה. מעבר לכך, אני עובד כבר הרבה מאוד שנים עם חברות וארגונים מובילים במשק הישראלי – החל ממוסדות אקדמיים כמו הטכניון והאוניברסיטה העברית, דרך משרדי ממשלה ועד לחברות פרטיות מגוונות. במהלך השנים הללו, פגשתי מושג מרכזי אחד שמחבר אותנו באופן ישיר לעולם הדחיינות: **בדידות ניהולית**. לנהל זה אומר להתמודד עם המון בדידות. כאשר אנחנו מנהלים עסק קטן או עובדים כעצמאיים, אנחנו מנהלים בעיקר את עצמנו. אבל תחשבו על מנהל או מנהלת היושבים במשרד המנכ"ל של חברה שיש בה בין 100 עובדים לאלפי עובדים. הם נמצאים לבד בצמרת. מנכ"ל כזה נדרש לקבל עשרות החלטות ביום ומאות החלטות בשבוע. אלו החלטות הרות גורל הנוגעות לאנשים, לכסף ולמהלכים ארגוניים רחבי היקף, והן משפיעות על חייהם של מאות, אלפים ולפעמים מיליוני אנשים. רק מלחשוב על כובד האחריות הזה, לא פעם אנשים מתחילים להזיע. קחו למשל את מנכ"ל הטכניון – מוסד אקדמי מכובד ביותר שבו עבדתי שנים רבות וליוויתי בו מנהלות ומנהלים. מדובר במערכת מורכבת להפליא, "מפלצת" ארגונית ששתי רגליה המרכזיות הן הוראה (סטודנטים שבאים ללמוד במוסד מהמובילים בעולם) ומחקר. ניהול מערכת כזו, הכוללת אלפי עובדים, עשרות אלפי סטודנטים ואנשי מחקר, התמודדות על תקציבים וליווי חתני פרס נובל, דורש ניווט בלתי פוסק. בסופו של דבר, כל מנהל או מנהלת נדרשים לנהל שלושה משאבים מרכזיים: זמן, אנשים וכסף. וכאן בדיוק נכנסת הדחיינות. שלושת משאבי הליבה והמלכודת של קבלת ההחלטות כאשר מנהלים נדרשים לקבל החלטות על שינוי ארגוני, הם נתקלים לא פעם במחסומים רגשיים קשים. מנהלים רבים מביאים אותי לארגונים שלהם בדיוק בשלב הזה של הובלת השינוי. המנהל אומר לי: "אני הולך לעשות שינוי ארגוני בחברה כי צריך – לא תמיד כי אני רוצה, אלא כי המציאות מחייבת זאת – ואני חווה התנגדות עצומה". ההתנגדות הזו אינה מגיעה רק מהעובדים הזוטרים. לעיתים קרובות, המנהלים בדרג הביניים, אלו הכפופים ישירות למנכ"ל, הם אלו ששוחים הפוך. הם מתנגדים לשינוי, חוששים ממנו ואינם משתפים פעולה. אך המנכ"ל יודע שאם השינוי לא יקרה, ייגרם נזק ארגוני או עסקי כבד, או שהחברה תחמיץ הזדמנות קריטית. הפחדים שמניעים את הדחיינות הארגונית: משינויים טכנולוגיים ועד לפיטורי עובדים במסגרת הליווי האישי שאני מעניק למנהלות ומנהלים, אני נחשף פעם אחר פעם לפחדים המשתקים הללו. אחד המצבים הקשים ביותר בניהול הוא הצורך לבצע שינויים בכוח אדם. אין דבר נורא יותר מלפטר עובד או עובדת ולפגוע בפרנסה שלהם. אף אחד לא רוצה לעשות את זה; הלוואי ויכולנו רק להעסיק אנשים כל היום. החשש לפגוע באדם אחר גורם למנהלים רבים לדחות את ההחלטה הזו שוב ושוב, גם כשהם יודעים שהעובד אינו מתאים לארגון ומסב לו נזק. תחום נוסף שבו אני פוגש דחיינות רבה הוא כניסתן של טכנולוגיות חדשות לארגון. עוד לפני עידן הבינה המלאכותית, החדשנות הטכנולוגית עוררה תמיד התנגדות עזה. כאשר מנהל מחליט להכניס מערכת טכנולוגית חדשה, העובדים חוששים. לעיתים קרובות, במיוחד בקרב עובדים מבוגרים, החשש אינו רק שהטכנולוגיה תחליף אותם, אלא הפחד שהם לא יצליחו להשתמש בה, לא יעמדו במשימה ויתגלו כפחות טובים. הם מעדיפים להישאר מאחור מאשר לנסות ולהיכשל. מבחינה פסיכולוגית, מדובר בדפוסים קלאסיים שאני מזהה שוב ושוב: הפחד מכישלון ואכזבה עצמית: החשש המשתק מכך שלא נעמוד בציפיות של עצמנו או של המערכת, מה שמוביל להימנעות מביצוע המשימה. הפחד מהצלחה: החשש מהשלכות הצמיחה – למשל, מנהל שמזהה הזדמנות עסקית ריאלית להגדלת כמות הלקוחות, אך חושש לקבל את ההחלטה כי הוא שואל את עצמו: "האם נצליח להתמודד עם היקף כזה של עבודה?". החשש מ"מה יגידו": הפחד מביקורת של הסביבה, של העובדים או של הקולגות על ההחלטה שהתקבלה, דבר המוביל לדחיית קבלת ההחלטה שבועות וחודשים קדימה. הפחדים הללו אינם פוסחים גם על החלטות יומיומיות פשוטות לכאורה, כמו שיחת נזיפה בעובד שאינו מתפקד כראוי. מנהל יודע שאותו עובד עלול לקחת את השיחה הזו קשה, להיפגע או לצאת בוכה מהחדר. כדי להימנע מהאינטראקציה הלא נעימה הזו, המנהל מעדיף לדחות את השיחה. אך המחיר שהוא משלם על כך הוא עצום: התפוקות של המחלקה נפגעות, והמנהל מוצא את עצמו עסוק כל היום בכיבוי שריפות ובשיחות טלפון בלתי פוסקות כדי לחפות על חוסר התפקוד. מחיר ההימנעות: כיצד דחיינות ניהולית צוברת "ריבית דריבית" אני בהכשרתי המקצועית גם מגשר, ואני עוסק בעיקר בגישור בעולם העסקי והארגוני (לא בגישור משפחתי). הניסיון שלי כמגשר מראה לי בצורה הברורה ביותר כיצד הימנעות מקבלת החלטות ודחיינות בטיפול בקונפליקטים מובילות ליחסי עבודה עכורים ביותר בתוך הארגון. בין אם מדובר בחברה קטנה של 10 עובדים ובין אם בארגון של 30 עובדים ומעלה, כאשר אנחנו דוחים את הטיפול בסיטואציה מורכבת, הבעיה אינה נעלמת. היא פשוט צוברת ריבית – ולא סתם ריבית, אלא ריבית דריבית. בסופו של דבר, המחירים הופכים להיות כבדים מנשוא: אובדן כספי, פגיעה בלכידות הארגונית ואובדן יתרון תחרותי בשוק. קחו למשל את עולם האקדמיה שבו אני עובד המון – עם הטכניון, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן גוריון. המוסדות הללו מתחרים ביניהם על סטודנטים ועל חוקרים מובילים. אנשים רוצים לדעת למה כדאי להם ללמוד דווקא במוסד אחד ולא באחר. אותו דבר קורה בחברות ביופארמה שבהן אני מאמן: התחרות על המוצר הטוב ביותר ועל נתח השוק היא בלתי פוסקת. בסביבה תחרותית כזו, דחיינות של מנכ"ל בקבלת החלטה אסטרטגית עלולה לעלות לחברה במיצובה בשוק ובקריסת יתרונה התחרותי. דוגמה נוספת למחיר הדחיינות היא ההחלטה על מעבר משרדים. נניח שחברה עובדת היטב, מרוויחה וכולם מרוצים מסביבת העבודה שלהם, אך המנכ"ל מבין שכדי לצמוח יש צורך לעבור למשרדים גדולים יותר. מהלך כזה דורש הוצאה כספית משמעותית על שכירות, עלויות מעבר ושינוי של סביבת העבודה המוכרת של העובדים. המנכ"ל, שחושש מההשלכות ומחוסר הוודאות, עלול להגיד לעצמו: "בוא נחכה שהשכירות הנוכחית תסתיים", או "בוא נראה מה קורה עם המלחמה, אם היא לא תיגמר בוודאות אולי לא כדאי לעשות את המהלך עכשיו". הדחייה הזו, שמנומקת לכאורה בסיבות אובייקטיביות, נובעת פעמים רבות פשוט מהקושי לקבל החלטה ולשאת באחריות לתוצאותיה. כך גם לגבי המשאב האנושי וניהול הזמנים. מנהלים רבים מוותרים על פעילויות גיבוש ופיתוח צוות כי הם חוששים שחצי יום של עצירה ימנע מהם לספק את המוצר ללקוחות בזמן. הם מסבירים לעצמם ולעובדים: "לא עכשיו, נעשה את זה אחר כך", "עוד שנה", "כשיהיה זמן". הם מבינים את החשיבות של הגיבוש, אך הפחד מלאכזב את הלקוחות מוביל אותם לדחות את הפעילות שוב ושוב. המחיר ארוך הטווח של ההחלטה הזו עלול להיות קשה מנשוא: בשלב מסוים, פשוט לא יישארו להם עובדים בארגון. מותר לנו לנסות ולהצליח: הדרך האישית שלי לשחרור מהדחיינות אני משתף אתכם בכל זה מכיוון שאני מאמין שיש כאן שיעור עצום עבור כל בעל ובעלת עסק, קטן כגדול. מהצד החיצוני, עולם הניהול הבכיר נראה לעיתים קרובות נוצץ מאוד. אנחנו מסתכלים על מנכ"ל או מנכ"לית של חברת ענק ואומרים לעצמנו: "איזה כיף להם, הם בטח יודעים בדיוק מה לעשות. יש להם יועצים, יש להם משאבים, והם לא חווים את הספקות והפחדים שאני חווה בעסק הקטן שלי". אבל האמת היא שונה לחלוטין. כשהדלת של משרד המנכ"ל נסגרת, גם המנהלים של החברות הגדולות ביותר נשארים לבד עם ההחלטות שלהם ועם הבדידות הניהולית שלהם. אף אחד מאיתנו לא נולד מנהל, ואף אחד לא באמת לומד לנהל באוניברסיטה – הניהול נבנה תוך כדי תנועה, עם הניסיון והטעויות שאנחנו עושים בדרך. את הדחיינות, את הספקות ואת הפחדים אנחנו מביאים איתנו מהבית, כחלק מהיותנו בני אדם. כאשר אני מלווה מנהלים, אני מזכיר להם שגם מנכ"ל טבע, מנכ"ל בנק הפועלים או מנכ"ליות של הארגונים המורכבים ביותר במשק מתמודדים בדיוק עם אותם קשיים רגשיים, עם אותם פחדים מכישלון ועם אותה בדידות ניהולית. ההבנה הזו אינה אמורה לייאש אותנו; להפך, היא אמורה להפיח בנו אנרגיה עצומה ולעזור לנו לקחת אחריות על החיים ועל העסקים שלנו. אם המנהלים הגדולים ביותר מתמודדים עם אותם אתגרים אנושיים ועדיין מצליחים להוביל ולפרוץ דרך, המשמעות היא שמותר גם לנו לנסות. מותר לכולנו לנסות ולהצליח, ומותר לנו גם לטעות בדרך. אל תתנו לפחד מקבלת ההחלטות לשתק אתכם, ואל תדחו את המהלכים שיכולים להצמיח אתכם ואת העסק שלכם. המסר האישי שלי אליכם הוא פשוט אך עמוק: אל תדחו את העשייה שלכם, ואל תדחו את האושר שלכם. קבלו את ההחלטות הקשות היום, כדי שתוכלו לקצור את הפירות מחר.
בשיחות הרבות שלי עם בעלי ובעלות עסקים, וגם בשיח המקצועי שלי עם נדב, אני נתקל שוב ושוב באותו קושי אקוטי שמשתק מנועי צמיחה של עסקים נפלאים. בעלי עסקים יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות כדי להצליח, ובכל זאת – הם פשוט לא עושים את זה. במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכם צעד אחד קדימה אל תוך הפרקטיקה. אני לא כאן כדי לדבר איתכם בסיסמאות, אלא כדי להעניק לכם את הכלים המעשיים ביותר להתמודדות וניצחון על הדחיינות המקצועית והאישית שלכם. אם אתם מוצאים את עצמכם דוחים משימות שוב ושוב, אומרים לעצמכם "מחר אני אטפל בזה" רק כדי לגלות שמחר הגיע ומצאתם תירוץ חדש – המאמר הזה נכתב במיוחד עבורכם. למה אנחנו באמת דוחים? השורשים העמוקים של הדחיינות בעולם העסקי כדי שנוכל לפתור את בעיית הדחיינות בעסק שלכם, אנחנו חייבים ללכת טיפה אחורה ולהזכיר לעצמנו על מה באמת יושבת הדחיינות הזו. בבסיס שלה, הדחיינות אינה נובעת מעצלנות או מחוסר ארגון. הניסיון שלי מראה שהדחיינות יושבת על פחדים עמוקים: החשש הכבד מכישלון, הפחד להצליח, והפחד הגדול מכולם – הפחד מאי-ודאות. כבני אדם, אנחנו יצורים שלא אוהבים להתנהל במצבי אי-ודאות. לא נוח לנו שם. תחשבו על ארגונים גדולים שהמהות שלהם היא תפקוד מלא במצבי אי-ודאות קיצוניים, כמו צה"ל או השב"כ. הארגונים הללו פועלים בתוך אי-ודאות מתמדת, אך האדם שעובד בתוך השב"כ נמצא בוודאות מוחלטת לגבי התפקיד שלו והצורך שלו להתמודד עם אותה אי-ודאות חיצונית. לעומת זאת, כשזה נוגע לאי-ודאות האישית והעסקית שלנו, אנחנו חווים חוסר נוחות קיצוני שגורם לנו לקפוא במקום. בואו נסתכל על דוגמה קלאסית שאני רואה יום-יום: בעל עסק חדש שפותח את העסק שלו. הוא יודע בצורה הברורה ביותר שהוא צריך עכשיו לפרסם בפייסבוק, להעלות תכנים לאינסטגרם ולחשוף את עצמו בפני קהל לקוחות פוטנציאלי. אבל במקום לעשות את זה, הוא אומר לעצמו: "מחר, מחר אני קודם כל אטפל במשימות X, Y ו-Z". מגיע מחר, והוא אומר: "לא, היום בדיוק אני עם הילד, זה לא מתאים". והדבר הזה נמשך ונמתח לאורך שבועות וחודשים. כדי להתחיל בתהליך של מה שאני מכנה בגאווה "גמילה מדחיינות", הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא להבין את הפחדים הללו ולא לברוח מהם. גמילה מדחיינות היא תהליך קשה, וכל הטיפים שאני מציג כאן דורשים מאמץ אמיתי. אם מישהו בונה על כך שקריאת מאמר או צפייה בפודקאסט ישנו את חייו בין רגע ללא עבודה קשה, הוא עשוי להצליח רק באופן חלקי מאוד. התנועה לשחרור הסביבה: איך להפסיק להאשים את המצב ולקחת 100% אחריות השלב הראשון והבסיסי ביותר בגמילה מדחיינות נקרא לקיחת אחריות. אנחנו יצורים מורכבים מאוד, וחלק מרכזי מהסיבות לכך שאנו דוחים פעולות והחלטות הרות גורל עבורנו הוא שאנחנו פשוט לא לוקחים אחריות מלאה על החיים שלנו. במקום זאת, אנחנו נוטים להפקיד את האחריות הזו בידי אחרים או להאשים את הנסיבות החיצוניות. בשנים האחרונות הוקמו הרבה תנועות מחאה במדינת ישראל. גם אני הקמתי תנועת מחאה משלי, והיא נקראת "התנועה לשחרור הסביבה". הרעיון מאחורי התנועה הזו הוא פשוט אך עוצמתי: כדי להיגמל מדחיינות, עלינו לשאול את עצמנו בכל רגע נתון – "מה תלוי אך ורק בי?" – ולשחרר לחלוטין את הסביבה מהאשמה. אם אני דוחה את שינוי הקריירה שלי, את פתיחת העסק שלי או את השיווק שלו, זה לא בגלל מקום העבודה הנוכחי שלי, זה לא בגלל הבוס, זה לא בגלל המצב הפוליטי וזה לא בגלל המלחמה. השאלה האמיתית שאני צריך לשאול את עצמי היא: מה אני צריך לעשות, שחלק זה תלוי אך ורק בי, כדי לשנות את המצב שבו אני נמצא כרגע? זה נשמע קל על הנייר, אך בפועל זה קשה מאוד. אנשים שרוצים לשנות קריירה או לפתוח עסק יגידו מיד: "כן, אבל יש עכשיו מלחמה, זה לא הזמן", או "הילד שלי קטן, זה לא הזמן המתאים". בואו נסתכל על העובדות בצורה הגיונית: אנחנו נמצאים, לצערנו, כבר כמעט שלוש שנים במלחמה, ולפני כן עברנו שלוש שנים של קורונה. בסך הכל, מדובר בשש שנים רצופות של אי-ודאות קיצונית במדינת ישראל. האם במהלך שש השנים האחרונות אנשים לא החליפו מקומות עבודה? האם הם לא פתחו עסקים? כנראה שכן. אז למה לי זה לא מצליח? הסיבה לכך היא שהפעולה עצמה היא מורכבת. להחליף מקום עבודה או להזניק עסק זה לא עניין של מה בכך; יש כאן ניהול סיכונים רגשי, משפחתי וכלכלי עמוק. אבל חלק עצום מהשיח הפנימי שלנו על דחיינות מנסה להפיל את התיק על סיבות חיצוניות. עיקרון השחרור ושיעור המרתון שלי: להתמקד רק במה שבשליטתנו כשאנחנו נמנעים מלהעלות מחירים בעסק, אנחנו אומרים לעצמנו שזה בגלל המצב. אבל האמת היא שאנחנו נותנים משקל יתר למתחרים שלנו או לחשש מהצד השני שיגיד לנו "יקר לי". אנחנו מפילים את התיק על הלקוח הפוטנציאלי כי אנחנו לא מסוגלים להכיל את הסירוב הרגשי הזה. כאן נכנס לתמונה עיקרון קריטי שאני קורא לו "עיקרון השחרור". השחרור הוא הפעולה האקטיבית ביותר של האדם, והיא גם הקשה ביותר לביצוע. קשה לנו מאוד לשחרר מבחינה רגשית את מה שהצד השני חושב, את איך שהוא יגיב או את מה שהוא יעשה. בגלל שאנחנו שקועים במחשבות הללו כל היום, בכל תחומי החיים שלנו, אנחנו נשארים תקועים. אם נצליח לנהל שיח פנימי אמיתי שמתרכז אך ורק במה שתלוי בנו, נוכל לפרוץ את המחסום הזה. כדי להסביר לכם את זה טוב יותר, אני רוצה לשתף אתכם בחלק משמעותי מהחיים שלי. התחביב הגדול שלי הוא ריצות למרחקים ארוכים – אני מרתוניסט. נחשפתי לספורט הזה בגיל מאוחר יחסית, כשהתחלתי לרוץ בסביבות גיל 38 או 39. כיום, אני כבר אחרי עשרה מרתונים מלאים, ועבורי זו דרך חיים של ממש. כשמדברים על הכנה למרתון, מדובר על עבודה קשה וממוקדת של חודשים ארוכים. נניח שהגדרתי לעצמי מטרה ברורה: לרוץ את המרתון ב-4 שעות בדיוק. בפועל, התוצאה לא תמיד יוצאת בדיוק 4 שעות – לפעמים זה 4:05, ולפעמים 3:58. כשאני שואל אנשים למה לדעתם זה לא יצא בדיוק על הדקה, הם מיד אומרים לי: "זה בגלל מזג האוויר באותו יום", או "זה בגלל שרצת עם המון אנשים מסביבך שהפריעו לך". אני אומר להם: לא. זה נכון שיש תנאים חיצוניים, אבל בסופו של דבר זה אני. אני זה שהיה צריך לרוץ את הזמן הזה, והפעולות שאני עשיתי לאורך חודשי האימונים ובמהלך הריצה עצמה הן אלו שהובילו לתוצאה. בריצה שלי, אני מתרכז אך ורק במה שאני צריך לעשות כדי לסיים את המרתון בצורה הטובה ביותר, ולא במה שהרץ שלידי עושה, גם אם הוא עוקף אותי או מהיר ממני בהרבה. גם כשיורד עליי גשם זלעפות – שזה גורם חיצוני לחלוטין – אני לא אומר "בגלל הגשם אני לא מצליח". אני שואל את עצמי: "מה אני צריך לעשות עכשיו, בתוך הגשם הזה, כדי להמשיך לרוץ?". בעולם העסקי, תחשבו על אותם עצמאים ועצמאיות שאני מאמן, שעובדים מול חברות וארגונים גדולים. אתם לא מבינים כמה עצמאים במדינת ישראל עומדים פשוטו כמשמעו עם האצבע על מקש ה-Enter, כשהצעת המחיר שלהם כבר מוכנה לחלוטין, והם פשוט לא מסוגלים ללחוץ ולשלוח אותה. הם חוששים כל כך שהגוף בצד השני יגיד להם "זה יקר לנו, תודה רבה, אנחנו הולכים למישהו אחר". לקיחת אחריות על עצמנו היא קשה, אבל אם תצליחו להביט באומץ במראה, להפסיק להאשים את הסביבה ולהתמקד ב-100% שנמצא בידיים שלכם – אתם תצליחו לטפל בדחיינות הזו בצורה יסודית. עזרה היא עוצמה, לא חולשה: הטיפ האסטרטגי החשוב ביותר שלי עבורכם אם יש טיפ אחד שהוא בעיניי ערך עליון, משהו מז'ורי שיכול לשנות את מסלול החיים והעסק שלכם, הוא הכלל הבא: עזרה היא עוצמה ולא חולשה. קשה לכם? אתם לא מצליחים להתגבר לבד על החשש, על הפחד או על הסיטואציה העסקית התקועה שאתם נמצאים בה? תכניסו עזרה לחיים שלכם. למה לכם לעשות את הכל לבד? זהו נתון עצוב ומצחיק כאחד: ככל שהאדם מתבגר, הוא הופך להיות פחות פתוח לקבלת עזרה מאחרים. רק בשלב מאוחר יותר, לרוב אחרי גיל 50, אנשים נפתחים מחדש לקבלת סיוע. עזרה לא חייבת להגיע רק מאנשי מקצוע בתשלום. היא יכולה להגיע מהסביבה הקרובה שלכם – מאחיכם, מאחותכם או אפילו מהשכן שלכם. לפעמים אנשים נתקלים בקושי טכנולוגי או עסקי ויודעים היטב שהשכן שלהם מצוין בתחום הזה, אבל הם לא יעזו לבקש ממנו עזרה כי הם מרגישים שזה יציג אותם באור חלש. בעיניי, אדם שמסוגל לבקש עזרה ממישהו אחר נמצא בשיא עוצמתו. אני רוצה לתת לכם דוגמה אישית קטנה על עצמי. אני מחשיב את עצמי כמי שטוב מאוד בהכנת מצגות. אני שולט בפאוור פוינט בצורה מעולה, ועמדתי על במות מכובדות מאוד במדינת ישראל. הכנתי בעברי מצגות לרמטכ"ל, לראש הממשלה והשתתפתי בדיונים רבים בכנסת. כשפרשתי מהשירות הציבורי והתחלתי לפעול כבעל עסק עצמאי שמרצה מול קהלים ומעביר סדנאות, הבנתי שיש מישהי שמעצבת מצגות בצורה הרבה יותר טובה ומקצועית ממני. לא נתתי לאגו שלי לנהל אותי ולא אמרתי "אני אעשה את זה לבד". הרגשתי שבעולם העסקי המצגות שלי לא מספיק חדות, ולכן פניתי למעצבת מצגות מקצועית ואני משלם לה כסף עבור העבודה הזו. בזמן שהיא עוזרת לי ומכינה עבורי את המצגות, אני יכול להתקדם ולעבוד על הדברים שבהם אני הכי טוב. אין לי שום סיבה להתבייש בזה. זה נכון לגבי מעצבת מצגות, וזה נכון באותה מידה לגבי פנייה למטפל, מטפלת, מאמן או מאמנת. כשאתם חלשים, אתם מתביישים, נסגרים בתוך עצמכם ונשארים עם הקושי לבד. כשאתם חזקים, אתם מבינים שגיוס עזרה יקדם אתכם מהר יותר. אני יודע שחלק מהאנשים שקוראים את המילים הללו נכנסים כעת ללופ מחשבתי ואומרים לעצמם: "אם אני אבקש עזרה מאבא שלי, מאשתי או מחבר, אני אתפס כחלש. אולי הם יגידו לי לא? אולי הם יחשבו שאני לא מספיק טוב במה שאני עושה?". החשש הזה קיים גם כשקשה לנו בזוגיות או בעסק ואנחנו נמנעים מלשתף חבר קרוב בגלל החשיפה הרגשית. אנחנו מעדיפים להישאר עם הקשיים בתוך עצמנו, לא לישון בלילה ולשלם מחירים כבדים מאוד. אני חווה את זה כל הזמן עם אנשים שמגיעים אליי. נכון, זה המקצוע שלי ואני מתפרנס מזה, אבל אני שואל אתכם: למה להישאר לבד עם הסבל הזה? זה עולה לכם הרבה יותר בטווח הארוך. שיטת הניצחונות הקטנים: איך לבנות תחושת מסוגלות צעד אחר צעד אני מאמין גדול מאוד בקונספט של ניצחונות קטנים. אם אתם סובלים מדחיינות כבר כמה שנים טובות, מרגישים מתוסכלים מעצמכם ולא מצליחים להניע את העסק שלכם קדימה, אל תנסו לכבוש את האוורסט ביום אחד. תנו לעצמכם מטלות ופעולות שנמצאות במדרגות הקושי הנמוכות ביותר. בואו נחזור לרגע לסיפור המרתון שלי. אם אתם רוצים לרוץ מרתון אבל פוחדים מהמרחק העצום, אל תירשמו למרתון מיד. תתחילו בלנסות לרוץ 3 קילומטרים בלבד. תרוצו את המרחק הזה במשך חצי שנה, תתרגלו אליו, ואז תנסו לעלות ל-10 קילומטרים. לפעמים שואלים אותי מהו אושר. בעיניי, אושר הוא לא אירוע חד-פעמי ענק, אלא צירוף של הרבה מאוד ניצחונות קטנים ורגעים קטנים של שמחה והצלחה שמצטברים יחד לתחושה שלמה אחת של ניצחון. החיים תמיד דורשים מאיתנו איזון, ואין אדם שמאושר בכל רגע נתון על הכל. אך כאשר אנחנו מצליחים לחבר מספר רב של רגעים קטנים של הצלחה, השלם שנוצר הוא תחושה חזקה של מסוגלות עצמית. כאשר אתם חווים הצלחה קטנה, אתם מיד רוצים עוד. אחרי שעברתם את משוכת ה-3 קילומטרים, אתם נהיים רעבים ל-5 ול-10 קילומטרים. המושג הזה נקרא "תחושת מסוגלות". כשאתם רואים במו עיניכם שאתם מסוגלים לבצע משימה קטנה שפחדתם ממנה, משהו בתוככם משתנה ואתם אומרים לעצמכם: "וואלה, איזה קטע. בחיים שלי לא חלמתי שאני אהיה מסוגל לעשות את זה". כדי להתחיל ליישם את תחושת המסוגלות הזו בעסק שלכם כבר היום, אני ממליץ לכם לפעול לפי העקרונות הבאים: פירוק המשימות הגדולות (כמו בניית קמפיין שיווקי שלם) לתתי-משימות קטנות ופשוטות מאוד לביצוע, כמו כתיבת פוסט אחד קצר או בחירת תמונה. חגיגה מודעת של כל ניצחון קטן – אל תזלזלו בשום פעולה שביצעתם, גם אם היא נראית לכם פעוטה. עצם הלחיצה על כפתור השליחה היא הניצחון שלכם על הפחד. התמדה בפעולות קטנות לאורך זמן כדי לייצר הרגל יציב, במקום לנסות לעשות הכל בבת אחת ואז להתעייף ולקפוא שוב. אני תמיד מציג את עצמי באמינות ובגובה העיניים: יש דבר אחד שאני גרוע בו לחלוטין – אני לא קוסם. אני לא מבין בקסמים, ואני לא אוהב אמירות או הבטחות של "בוא אני אפתור לך את זה צ'יק-צ'ק והכל יעבור". גמילה מדחיינות היא עבודה קשה עבור כולנו. גם עבורי. כשאני צריך לטפל בעצמי, אני עושה זאת ויש לי מטפלת אישית שאני נעזר בה, ואני גאה בזה מאוד. אם המאמן לא יתאמן בעצמו, איך הוא יוכל לאמן אחרים? חלק מהאנשים שמגיעים אליי לקליניקה עושים זאת כי מישהו קרוב אליהם, כמו בן או בת הזוג, עזר להם להבין – לפעמים קצת בכוח – שהגיע הזמן לקחת אחריות על החיים שלהם ולהכניס עזרה. הם מבינים שהניסיונות שלהם להתמודד לבד עם הקריירה, העסק או מערכות היחסים פשוט לא עובדים, והם סובלים, לא ישנים בלילה ורוצים לשים לזה סוף. אל תחכו לכאפה השנייה של החיים, שהיא תמיד כואבת ומחירה יקר בהרבה מהכאפה הראשונה. קחו אחריות על החיים שלכם כמה שיותר מוקדם. אם ניסיתם לבד וזה לא הלך – זה הזמן לפנות, להכניס עזרה לחיים שלכם ולהוביל את השינוי שאתם כל כך ראויים לו.
במהלך השנים שבהן אני חוקר, מרצה ומאמן, זכיתי לכינוי "הדוקטור לדחיינות". המטרה שלי, והשליחות המקצועית שאותה אני מוביל תחת הכותרת "להוביל את השינוי", היא לעזור לאנשים – ובמיוחד לבעלי ובעלות עסקים – להבין את המנגנונים המנטליים שמנהלים אותם. בשיחה פתוחה וכנה שניהלתי לאחרונה עם נדב, צללנו לעומק התופעה הזו שנקראת דחיינות. דחיינות היא לא סתם נושא לשיחת סלון; היא מצב מנטלי ורגשי מורכב שמשפיע על התוצאות העסקיות שלנו, על מערכות היחסים שלנו ועל הבריאות הנפשית שלנו. במאמר זה אני רוצה לשתף אתכם בתובנות שעלו מתוך הניסיון שלי ומתוך אותה שיחה, כדי לעשות סדר אחת ולתמיד במושגים הללו ולתת לכם כלים אמיתיים להתמודד עם הדחיינות בעסק שלכם.
שלום לכם, בעלות ובעלי עסקים יקרים. אם הגעתם לכאן, סביר להניח שגם אתם מוצאים את עצמכם מדי פעם – או אולי לעיתים קרובות מדי – עומדים מול משימה גורלית בעסק שלכם, ויודעים בדיוק מה עליכם למעשה לעשות, אך בוחרים בכל זאת לעשות משהו אחר. אולי אתם אומרים לעצמכם ש"תעשו את זה מחר", אולי אתם מחכים ש"התנאים ישתפרו", או אולי אתם פשוט מרגישים תקועים. במהלך הקריירה השנייה שלי צברתי כבר למעלה מ-4,000 שעות אימון בקליניקה. פגשתי אלפי אנשים, ליוויתי פורשים ממערכת הביטחון ומהמגזר האזרחי, ואימנתי מנהלים ובעלי עסקים שקרסו תחת הנטל. מתוך אלפי השעות הללו זיקקתי תובנה אחת ברורה: דחיינות אינה בעיה של ניהול זמן. דחיינות היא קושי רגשי ומנטלי עמוק, הקשור בטבורו לפחד שלנו משינוי. במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכם למסע האישי שלי, לשתף אתכם בדרך שעברתי מאז שפשטתי את המדים, ולהסביר לכם כיצד הדחיינות מנהלת אתכם, מהו המחיר הבריאותי והעסקי שהיא גובה מכם, וכיצד תוכלו להוביל את השינוי האמיתי בעסק ובחיים שלכם. הבוקר שאחרי הטקס – הרגע שבו הבנתי שאני חייב להוביל את השינוי לפני 12 שנים קיבלתי את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בחיי. פרשתי מצה"ל בגיל 45, לאחר שירות ארוך, תובעני ומורכב של 27 שנים בשירות קרבי. הגעתי לדרגת סגן אלוף, מילאתי תפקידים בכירים וזכיתי להוביל מאות אנשים תחת פיקודי. השירות הצבאי שלי היה מגוון מאוד, ואני גאה בו בכל ליבי. אך למרות שהתכוננתי לפרישה הזו במשך חודשים ארוכים מראש – כפי שמקובל אצל קצינים בכירים שמסוכמים לפרישה שבעה או שמונה חודשים לפני הזמן – שום דבר לא באמת הכין אותי לטלטלה המנטלית שחיכתה לי מעבר לפינה. ביום הפרישה, אחרי טקס ההחלפה הרשמי והמרגש, לא חתכתי את החוגר כפי שעושים החיילים הצעירים. במקום זאת, הלכתי עם המשפחה שלי למסעדה חגיגית. חגגנו את סיומו של פרק מטורף ואת תחילתו של החופש. אבל הדרמה האמיתית לא התרחשה במסעדה. היא התרחשה בבוקר שלמחרת. קמתי בבוקר בבית שלי. הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה. הבית היה שקט. אשתי והילדים כבר יצאו לבית הספר ולעבודה. פתאום מצאתי את עצמי עומד שם, בלי מדים, בלי דרגות על הכתפיים, בלי מעמד ובלי המעטפת הצבאית המגוננת שליוותה אותי כל חיי הבוגרים. לבשתי חולצה פשוטה וג'ינס, והרגשתי כאחד האדם. ירדתי למכולת השכונתית, והבנתי שאף אחד שם לא יודע מי אני או מה עשיתי. באותו בוקר שאלתי את עצמי שאלה תהומית ומטלטלת: "מי יוביל את השינוי הזה עכשיו?". הבנתי שאני, ורק אני, צריך להוביל את השינוי בחיי. זו הסיבה המדויקת שבגללה בחרתי לקרוא לעסק שלי "להוביל את השינוי". הבנתי שהאתגר הגדול ביותר בפרישה, ובכל מעבר משמעותי בחיים, אינו האתגר הטכני של כספים, פנסיה או מציאת עבודה חדשה. האתגר האמיתי הוא מנטלי. ההגעה שלי לעולם האימון המנטלי לא הייתה מתוכננת מראש. לא חלמתי להיות קואצ'ר או מאמן כשהייתי בצבא. כל עוד שירתי, הייתי עסוק מדי בעשייה הביטחונית. השינוי הגדול החל בזכות חבר נפש יקר שלי, גיא מסד. גיא עבר בעצמו שינוי משמעותי משירות צבאי והפך למטפל הוליסטי מוכשר ומצליח מאוד. כמתנת פרישה, הוא הציע לי טיפול במתנה. אני, שמעולם לא הייתי אצל פסיכולוג או מטפל לפני כן, ושחשבתי שכל המטפלים האלה הם "רוחניקים שמבלבלים את המוח", הגעתי אליו לקליניקה. במהלך המפגש, גיא הסתכל עליי ושאל אותי שאלה פשוטה לכאורה: "תגיד עמי, מה עושה אותך מאושר?". זו שאלה שלא שואלים אותך בצבא, בטח לא בדרגות ובסביבה שבה פעלתי. הייתי כל כך מופתע ומופנם מהשאלה הזו, שהתגובה הראשונה שלי הייתה לקלל אותו – כמובן בהומור, כי אנחנו חברים טובים מאוד. הרגשתי מבוכה עצומה. הבטתי בו ולא הצלחתי להתבטא, למרות שאני אדם שיודע לדבר היטב. לקח לי כמה שניות של שתיקה, ובסוף יצאה ממני התשובה האמיתית ביותר: "מה שעושה אותי מאושר זה לעזור לאנשים". התשובה הזו שינתה את מסלול חיי. היא הובילה אותי לקבל את ההחלטה ללכת וללמוד קורס מאמנים במשך שנתיים בצורה עמוקה ויסודית. הבנתי שהאימון עבורי הוא כלי, אך המהות האמיתית שלי היא לעזור לאנשים. בדיעבד, הבנתי שגם בצבא עסקתי באימון ובטיפול באנשים כל הזמן. פיקדתי על מאות חיילים וקצינים, עזרתי להם לעבור תהליכים אישיים ומקצועיים, וניהלתי מערכות יחסים מורכבות. שנים לאחר מכן, כשאימנתי באופן עסקי חברה טובה שהחליפה אותי באחד התפקידים בצבא לאחר ששנינו כבר פרשנו, היא אמרה לי: "עמי, אתה תמיד היית מאמן". לפעמים אנחנו צריכים לעבור מסע חיים שלם כדי להבין דברים שאחרים כבר ראו בנו מזמן. איך הפכתי ל"דוקטור לדחיינות" בגלל דקה אחת של מבוכה לאחר שהקמתי את העסק שלי והתחלתי לאמן אנשים על הובלת שינויים בחיים, הגעתי לפלטפורמה שרבים מבעלי העסקים מכירים היטב – עולם הנטוורקינג. בעלי עסקים מבינים כבר עשרות שנים שכדי להתפרנס טוב יותר ולצמוח, עלינו לעזור זה לזה דרך קשרים והמלצות. במפגשים הללו יש חוק ברור: יש לך בדיוק דקה אחת לעמוד ולהציג את עצמך ואת העסק שלך בפני החדר. אני, שעמדתי בימי חיי על הבמות המכובדות והרשמיות ביותר במדינת ישראל, מצאתי את עצמי במפגשים הראשונים הללו מתבלבל, מגמגם ולא מצליח להביע את עצמי בצורה חלקה. בכל פעם מחדש קמתי ודיברתי על "להוביל את השינוי", אבל הרגשתי שמשהו לא עובר בצורה חדה מספיק. בוקר אחד הגעתי למפגש נטוורקינג ולא הייתי מוכן. לא הכנתי את המילים שלי לאותה דקה גורלית, ולא ידעתי מה להגיד. בחדר ישבו כ-35 עד 40 אנשים. כשהגיע התור שלי, נעמדתי ובאופן ספונטני לחלוטין, בלי שום תכנון מוקדם, אמרתי: "בוקר טוב לכולם, שמי דוקטור עמי וייסברג, ואני דוקטור לדחיינות". התגובה בחדר הייתה מיידית ומדהימה. חצי מהחדר התפוצץ מצחוק רחב, והחצי השני פשוט השתנק בתדהמה. באותו רגע, כל מה שהרגשתי זה הקלה עצומה על כך שהדקה שלי עברה בצורה מעולה ושאנשים אהבו את זה. בסוף המפגש ניגשו אליי מספר אנשים ואמרו לי: "תגיד, אתה גומל מדחיינות? אני דחיין אשתי דחיינית, בעלי דחיין, אח שלי כזה...". למרות שהייתי מרוצה מאוד מהתגובות, מיהרתי להבהיר לכולם: "אני לא דוקטור אמיתי, אני מאמן, ואסור לי להתחזות". חזרתי על ההבהרה הזו שוב ושוב. אבל הכינוי הזה נדבק אליי, ולא בכדי. כשחזרתי לקליניקה שלי, הבנתי שההכרזה הספונטנית הזו לא הגיעה מהאוויר. היא הייתה תוצאה של ניתוח פנימי לא מודע של עשרות שעות שביליתי מדי שבוע בחדר האימון עם לקוחות. שמתי לב לתופעה קבועה ומתסכלת: אנשים הגיעו אליי כדי להוביל שינוי בחייהם או בעסק שלהם. הם ידעו בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל שוב ושוב הם השתמשו בתירוצים שונים כדי לדחות את העשייה. זה עצבן אותי. שאלתי את עצמי: למה אדם שיודע שיש משהו שחשוב לו לעשות, משהו שיכול לשפר את חייו או את העסק שלו, בוחר בכל זאת לדחות אותו פעם אחר פעם? התחלתי לחקור את הנושא לעומק, לקרוא מחקרים, ללמוד את המנגנונים המנטליים מאחורי התופעה, ובסופו של דבר פיתחתי כלים אימוניים ייחודיים, הרצאות וסדנאות הממוקדות כולן בהתמודדות עם דחיינות. כיום, הנושא הזה מזוהה איתי לחלוטין. חברים שולחים לי מאמרים מדעיים על הקשר בין דחיינות לסטרס, וממים מצחיקים על דחיינות זורמים אליי ללא הרף. אך מאחורי ההומור והבדיחות מסתתרת מציאות כואבת ומורכבת מאוד. התירוצים הנפוצים והמחיר הבריאותי הכבד של הדחיינות במהלך אלפי שעות האימון שלי, שמעתי את כל הגרסאות האפשריות של תירוצי הדחיינות. אנשים יצירתיים להפליא כשהם מנסים להסביר לעצמם ולסביבה מדוע הם אינם פועלים עכשיו. הנה כמה מהתירוצים הנפוצים ביותר שפגשתי בקליניקה שלי, שבוודאי חלקם יישמעו לכם מוכרים מאוד: "לא היום, מחר" או "נעשה את זה אחרי מחרתיים". "אחרי החגים" (התירוץ הלאומי הקלאסי שלנו). "כשנחזור מחמותי" או "כשנלך לחמותי" (תירוצים משפחתיים יצירתיים). "שתסתיים השביתה" או "אחרי שהמצב הביטחוני יירגע". "אחרי הקיץ" או "אחרי המלחמה". הקשר בין דחיינות לבין הימנעות מהובלת שינויים בחיים הוא ישיר ובלתי ניתן להפרדה. כאשר אדם מגיע אליי ואומר שהוא רוצה לשנות את מקום העבודה שלו, את המקצוע שלו, או את המבנה של העסק שלו כי לא טוב לו – הוא מבין את הצעדים הנדרשים. הוא אפילו יכול לפרט לי את שלבים 1, 2 ו-3 שצריך לבצע. אבל אז מתברר שהוא כבר שלוש שנים רוצה, שלוש שנים מתכנן, ושלוש שנים דוחה את הפעולה בפועל. כאן בדיוק טמון המחיר הכבד. דחיינות אינה רק עניין של חוסר יעילות בעבודה; היא פוגעת באופן ישיר וברוטאלי בבריאות שלנו. בואו נחשוב על זה יחד: נניח שיש לכם עסק, או שאתם עובדים במקום עבודה שלא טוב לכם בו. אתם לא מרוצים מהתפקיד, מהבוס, מהלקוחות או מההכנסה. ניסיתם לדבר, ניסיתם לתקן בשיטת ניסוי וטעייה, והבנתם שזה פשוט לא עובד. אתם יודעים שהפתרון היחיד הוא לעשות שינוי – להתפטר, לחפש כיוון חדש או לשנות את המודל העסקי. אבל אתם דוחים את ההחלטה הזו מכל מיני סיבות ופחדים. איך תירדם בלילה אם אתה מוטרד מהנושא הזה במשך שבוע? כנראה שתתקשה לישון. ומה קורה אם הדחייה הזו נמשכת חודשיים? ומה קורה אם היא נמשכת שנתיים? דחיינות היא משחק של X + 1, זמן שאינו נגמר לעולם. כאשר בן אדם אינו ישן טוב בלילה לאורך זמן, הגוף שלו מתחיל להגיב. הסטרס, הלחץ המנטלי והמתח הפנימי מתורגמים במהירות לבעיות גופניות ממשיות: - עלייה בלחץ הדם (יתר לחץ דם). - עלייה במשקל כתוצאה מאכילה רגשית או חוסר איזון הורמונלי. - תחושת אי-נוחות פיזית מתמדת, עייפות כרונית וטרדות בלתי פוסקות. בסופו של דבר, דחיינות מתנהגת כמו מחלה. אמנם אין מדובר במחלה קלינית רשומה בספרי הרפואה, אך יש לה היבטים קליניים ומחירים כבדים ביותר שמשפיעים על הגוף והנפש שלנו כאחד. בחירה ושלמות פנימית – שני העמודים של אימון מנצח רבים שואלים אותי: "עמי, מה בעצם יוצא לי מתהליך אימון מנטלי או עסקי איתך? מהי המטרה הסופית?". התשובה שלי תמיד ממוקדת מאוד. בעיניי, אימון מקצועי וטוב – בין אם מדובר באימון עסקי, אימון לשינוי קריירה או אימון מנהלים – נמדד בכך שבסופו של התהליך מתקיימים שני דברים מרכזיים: **בחירה** ו**שלמות פנימית**. אנחנו, כבני אדם, לא אוהבים שינויים. אנחנו יצורים של הרגלים. אנו נוטים להגיד שאנחנו אוהבים שינויים והרפתקאות, אך בפועל, רובנו מתים מפחד מהם. הפחד הזה משתק אותנו וגורם לנו לדחות החלטות קשות. כאשר אדם מגיע למצב שבו הוא מסוגל לקבל החלטות מודעות לגבי חייו והעסק שלו, לבחור באופן אקטיבי את הדרך שבה הוא רוצה לפעול, ולהרגיש שלם לחלוטין עם הבחירה הזו מבפנים – האימון הצליח. שלמות פנימית אין פירושה שהכל יהיה מושלם או קל; פירושה הוא שהאדם מקבל את ההחלטה על כל יתרונותיה וחסרונותיה, ואינו נותן עוד לפחד או לדחיינות לנהל אותו. הוא מפסיק את הדחיינות שלו, בוחר כיוון, ועומד מאחוריו בגאווה. האם מניעת דחיינות היא הדבר החשוב ביותר להצלחה של יזם או בעל עסק? אני לא אוהב להשתמש בביטוי "הכי חשוב", כי בחיים ובעסקים יש הרבה דברים חשובים. דחיינות היא אינה הזהות המלאה שלנו. יחד עם זאת, המחירים שאנו משלמים על היותנו דחיינים הם כבדים מנשוא, והם תמיד צוברים ריבית דריבית לאורך זמן. המחיר העסקי של הדחיינות – למה מנהלים קורסים תחת ההימנעות? בעולם העסקי, דחיינות יכולה להיות ההבדל בין שגשוג לבין פשיטת רגל. בקליניקה שלי אני פוגש בעלי עסקים ומנהלים בגופים עסקיים גדולים שמשלמים מחירים כלכליים עצומים רק בגלל שהם נמנעו מקבלת החלטות קשות בזמן. אחת הדוגמאות הקלאסיות והכואבות ביותר בעולם הניהול היא הצורך לפטר עובד שאינו מתאים או שמזיק לעסק. כל מנהל יודע כמה המשימה הזו קשה ומורכבת רגשית. לפטר אדם זה אירוע לא נעים, המעורר אצלנו רגשות אשם, חשש מעימות וקושי רגשי עמוק. כאשר המנהל נמנע מההחלטה הזו, הוא מתחיל לדחות אותה: "נחכה אחרי החגים", "נראה איך הוא יתפקד בחודש הבא", "אולי המצב ישתפר". בינתיים, העובד הלא מתאים ממשיך לתפקד בצורה לקויה, פוגע בלקוחות, מייצר אווירה רעה בצוות וגורם להפסדים כספיים ישירים לחברה. במקרים קיצוניים שליוויתי, הימנעות ממושכת של מנהל מקבלת החלטות קשות הובילה לקריסה מוחלטת של העסק ולכך שלא נותרה עוד חברה לנהל. הקושי כאן הוא לעולם לא טכני. בעל העסק יודע בדיוק כמה כסף הוא מפסיד (ההיבט הטכני של רווח והפסד ברור לו לחלוטין). הקושי הוא תמיד רגשי ומנטלי. לסיכום, בעלות ובעלי עסקים יקרים, דחיינות היא לא גזירת גורל, והיא בטח לא אופי עצלן. היא מנגנון הגנה מנטלי שנועד להגן עלינו מפני הפחד משינוי ומפני קבלת החלטות קשות. אך כפי שראינו, הריבית שהמנגנון הזה גובה מאיתנו בבריאות, בזוגיות, במערכות היחסים ובהצלחה העסקית היא פשוט גבוהה מדי. אם אתם מרגישים שאתם דוחים את השינוי שלכם, שאתם לא ישנים בלילה בגלל החלטות שאתם נמנעים מלקבל, או שאתם פשוט רוצים להחזיר לעצמכם את השליטה, את יכולת הבחירה ואת השלמות הפנימית – דעו שאתם לא לבד. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שהשינוי המנטלי הוא העיקר, ושאף אחד אחר לא יוביל אותו עבורכם. אתם אלו שצריכים לקום בבוקר, להסתכל במראה, ולהחליט שאתם מובילים את השינוי שלכם עוד היום.
