שלום לכם, בעלות ובעלי עסקים יקרים. אם הגעתם לכאן, סביר להניח שגם אתם מוצאים את עצמכם מדי פעם – או אולי לעיתים קרובות מדי – עומדים מול משימה גורלית בעסק שלכם, ויודעים בדיוק מה עליכם למעשה לעשות, אך בוחרים בכל זאת לעשות משהו אחר. אולי אתם אומרים לעצמכם ש"תעשו את זה מחר", אולי אתם מחכים ש"התנאים ישתפרו", או אולי אתם פשוט מרגישים תקועים.



במהלך הקריירה השנייה שלי צברתי כבר למעלה מ-4,000 שעות אימון בקליניקה. פגשתי אלפי אנשים, ליוויתי פורשים ממערכת הביטחון ומהמגזר האזרחי, ואימנתי מנהלים ובעלי עסקים שקרסו תחת הנטל. מתוך אלפי השעות הללו זיקקתי תובנה אחת ברורה: דחיינות אינה בעיה של ניהול זמן. דחיינות היא קושי רגשי ומנטלי עמוק, הקשור בטבורו לפחד שלנו משינוי.

במאמר הזה אני רוצה לקחת אתכם למסע האישי שלי, לשתף אתכם בדרך שעברתי מאז שפשטתי את המדים, ולהסביר לכם כיצד הדחיינות מנהלת אתכם, מהו המחיר הבריאותי והעסקי שהיא גובה מכם, וכיצד תוכלו להוביל את השינוי האמיתי בעסק ובחיים שלכם.

הבוקר שאחרי הטקס – הרגע שבו הבנתי שאני חייב להוביל את השינוי

לפני 12 שנים קיבלתי את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר בחיי. פרשתי מצה"ל בגיל 45, לאחר שירות ארוך, תובעני ומורכב של 27 שנים בשירות קרבי. הגעתי לדרגת סגן אלוף, מילאתי תפקידים בכירים וזכיתי להוביל מאות אנשים תחת פיקודי. השירות הצבאי שלי היה מגוון מאוד, ואני גאה בו בכל ליבי. אך למרות שהתכוננתי לפרישה הזו במשך חודשים ארוכים מראש – כפי שמקובל אצל קצינים בכירים שמסוכמים לפרישה שבעה או שמונה חודשים לפני הזמן – שום דבר לא באמת הכין אותי לטלטלה המנטלית שחיכתה לי מעבר לפינה.

ביום הפרישה, אחרי טקס ההחלפה הרשמי והמרגש, לא חתכתי את החוגר כפי שעושים החיילים הצעירים. במקום זאת, הלכתי עם המשפחה שלי למסעדה חגיגית. חגגנו את סיומו של פרק מטורף ואת תחילתו של החופש. אבל הדרמה האמיתית לא התרחשה במסעדה. היא התרחשה בבוקר שלמחרת.

קמתי בבוקר בבית שלי. הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה. הבית היה שקט. אשתי והילדים כבר יצאו לבית הספר ולעבודה. פתאום מצאתי את עצמי עומד שם, בלי מדים, בלי דרגות על הכתפיים, בלי מעמד ובלי המעטפת הצבאית המגוננת שליוותה אותי כל חיי הבוגרים. לבשתי חולצה פשוטה וג'ינס, והרגשתי כאחד האדם. ירדתי למכולת השכונתית, והבנתי שאף אחד שם לא יודע מי אני או מה עשיתי.

באותו בוקר שאלתי את עצמי שאלה תהומית ומטלטלת: "מי יוביל את השינוי הזה עכשיו?". הבנתי שאני, ורק אני, צריך להוביל את השינוי בחיי. זו הסיבה המדויקת שבגללה בחרתי לקרוא לעסק שלי "להוביל את השינוי". הבנתי שהאתגר הגדול ביותר בפרישה, ובכל מעבר משמעותי בחיים, אינו האתגר הטכני של כספים, פנסיה או מציאת עבודה חדשה. האתגר האמיתי הוא מנטלי.

ההגעה שלי לעולם האימון המנטלי לא הייתה מתוכננת מראש. לא חלמתי להיות קואצ'ר או מאמן כשהייתי בצבא. כל עוד שירתי, הייתי עסוק מדי בעשייה הביטחונית. השינוי הגדול החל בזכות חבר נפש יקר שלי, גיא מסד. גיא עבר בעצמו שינוי משמעותי משירות צבאי והפך למטפל הוליסטי מוכשר ומצליח מאוד. כמתנת פרישה, הוא הציע לי טיפול במתנה.

אני, שמעולם לא הייתי אצל פסיכולוג או מטפל לפני כן, ושחשבתי שכל המטפלים האלה הם "רוחניקים שמבלבלים את המוח", הגעתי אליו לקליניקה. במהלך המפגש, גיא הסתכל עליי ושאל אותי שאלה פשוטה לכאורה: "תגיד עמי, מה עושה אותך מאושר?".

זו שאלה שלא שואלים אותך בצבא, בטח לא בדרגות ובסביבה שבה פעלתי. הייתי כל כך מופתע ומופנם מהשאלה הזו, שהתגובה הראשונה שלי הייתה לקלל אותו – כמובן בהומור, כי אנחנו חברים טובים מאוד. הרגשתי מבוכה עצומה. הבטתי בו ולא הצלחתי להתבטא, למרות שאני אדם שיודע לדבר היטב. לקח לי כמה שניות של שתיקה, ובסוף יצאה ממני התשובה האמיתית ביותר: "מה שעושה אותי מאושר זה לעזור לאנשים".

התשובה הזו שינתה את מסלול חיי. היא הובילה אותי לקבל את ההחלטה ללכת וללמוד קורס מאמנים במשך שנתיים בצורה עמוקה ויסודית. הבנתי שהאימון עבורי הוא כלי, אך המהות האמיתית שלי היא לעזור לאנשים. בדיעבד, הבנתי שגם בצבא עסקתי באימון ובטיפול באנשים כל הזמן. פיקדתי על מאות חיילים וקצינים, עזרתי להם לעבור תהליכים אישיים ומקצועיים, וניהלתי מערכות יחסים מורכבות. שנים לאחר מכן, כשאימנתי באופן עסקי חברה טובה שהחליפה אותי באחד התפקידים בצבא לאחר ששנינו כבר פרשנו, היא אמרה לי: "עמי, אתה תמיד היית מאמן". לפעמים אנחנו צריכים לעבור מסע חיים שלם כדי להבין דברים שאחרים כבר ראו בנו מזמן.

איך הפכתי ל"דוקטור לדחיינות" בגלל דקה אחת של מבוכה

לאחר שהקמתי את העסק שלי והתחלתי לאמן אנשים על הובלת שינויים בחיים, הגעתי לפלטפורמה שרבים מבעלי העסקים מכירים היטב – עולם הנטוורקינג. בעלי עסקים מבינים כבר עשרות שנים שכדי להתפרנס טוב יותר ולצמוח, עלינו לעזור זה לזה דרך קשרים והמלצות.

במפגשים הללו יש חוק ברור: יש לך בדיוק דקה אחת לעמוד ולהציג את עצמך ואת העסק שלך בפני החדר. אני, שעמדתי בימי חיי על הבמות המכובדות והרשמיות ביותר במדינת ישראל, מצאתי את עצמי במפגשים הראשונים הללו מתבלבל, מגמגם ולא מצליח להביע את עצמי בצורה חלקה. בכל פעם מחדש קמתי ודיברתי על "להוביל את השינוי", אבל הרגשתי שמשהו לא עובר בצורה חדה מספיק.

בוקר אחד הגעתי למפגש נטוורקינג ולא הייתי מוכן. לא הכנתי את המילים שלי לאותה דקה גורלית, ולא ידעתי מה להגיד. בחדר ישבו כ-35 עד 40 אנשים. כשהגיע התור שלי, נעמדתי ובאופן ספונטני לחלוטין, בלי שום תכנון מוקדם, אמרתי: "בוקר טוב לכולם, שמי דוקטור עמי וייסברג, ואני דוקטור לדחיינות".

התגובה בחדר הייתה מיידית ומדהימה. חצי מהחדר התפוצץ מצחוק רחב, והחצי השני פשוט השתנק בתדהמה. באותו רגע, כל מה שהרגשתי זה הקלה עצומה על כך שהדקה שלי עברה בצורה מעולה ושאנשים אהבו את זה. בסוף המפגש ניגשו אליי מספר אנשים ואמרו לי: "תגיד, אתה גומל מדחיינות? אני דחיין אשתי דחיינית, בעלי דחיין, אח שלי כזה...".

למרות שהייתי מרוצה מאוד מהתגובות, מיהרתי להבהיר לכולם: "אני לא דוקטור אמיתי, אני מאמן, ואסור לי להתחזות". חזרתי על ההבהרה הזו שוב ושוב. אבל הכינוי הזה נדבק אליי, ולא בכדי.

כשחזרתי לקליניקה שלי, הבנתי שההכרזה הספונטנית הזו לא הגיעה מהאוויר. היא הייתה תוצאה של ניתוח פנימי לא מודע של עשרות שעות שביליתי מדי שבוע בחדר האימון עם לקוחות. שמתי לב לתופעה קבועה ומתסכלת: אנשים הגיעו אליי כדי להוביל שינוי בחייהם או בעסק שלהם. הם ידעו בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל שוב ושוב הם השתמשו בתירוצים שונים כדי לדחות את העשייה. זה עצבן אותי. שאלתי את עצמי: למה אדם שיודע שיש משהו שחשוב לו לעשות, משהו שיכול לשפר את חייו או את העסק שלו, בוחר בכל זאת לדחות אותו פעם אחר פעם?

התחלתי לחקור את הנושא לעומק, לקרוא מחקרים, ללמוד את המנגנונים המנטליים מאחורי התופעה, ובסופו של דבר פיתחתי כלים אימוניים ייחודיים, הרצאות וסדנאות הממוקדות כולן בהתמודדות עם דחיינות. כיום, הנושא הזה מזוהה איתי לחלוטין. חברים שולחים לי מאמרים מדעיים על הקשר בין דחיינות לסטרס, וממים מצחיקים על דחיינות זורמים אליי ללא הרף. אך מאחורי ההומור והבדיחות מסתתרת מציאות כואבת ומורכבת מאוד.

התירוצים הנפוצים והמחיר הבריאותי הכבד של הדחיינות

במהלך אלפי שעות האימון שלי, שמעתי את כל הגרסאות האפשריות של תירוצי הדחיינות. אנשים יצירתיים להפליא כשהם מנסים להסביר לעצמם ולסביבה מדוע הם אינם פועלים עכשיו.

הנה כמה מהתירוצים הנפוצים ביותר שפגשתי בקליניקה שלי, שבוודאי חלקם יישמעו לכם מוכרים מאוד:

• "לא היום, מחר" או "נעשה את זה אחרי מחרתיים".
• "אחרי החגים" (התירוץ הלאומי הקלאסי שלנו).
• "כשנחזור מחמותי" או "כשנלך לחמותי" (תירוצים משפחתיים יצירתיים).
• "שתסתיים השביתה" או "אחרי שהמצב הביטחוני יירגע".
• "אחרי הקיץ" או "אחרי המלחמה".

הקשר בין דחיינות לבין הימנעות מהובלת שינויים בחיים הוא ישיר ובלתי ניתן להפרדה. כאשר אדם מגיע אליי ואומר שהוא רוצה לשנות את מקום העבודה שלו, את המקצוע שלו, או את המבנה של העסק שלו כי לא טוב לו – הוא מבין את הצעדים הנדרשים. הוא אפילו יכול לפרט לי את שלבים 1, 2 ו-3 שצריך לבצע. אבל אז מתברר שהוא כבר שלוש שנים רוצה, שלוש שנים מתכנן, ושלוש שנים דוחה את הפעולה בפועל.

כאן בדיוק טמון המחיר הכבד. דחיינות אינה רק עניין של חוסר יעילות בעבודה; היא פוגעת באופן ישיר וברוטאלי בבריאות שלנו.

בואו נחשוב על זה יחד: נניח שיש לכם עסק, או שאתם עובדים במקום עבודה שלא טוב לכם בו. אתם לא מרוצים מהתפקיד, מהבוס, מהלקוחות או מההכנסה. ניסיתם לדבר, ניסיתם לתקן בשיטת ניסוי וטעייה, והבנתם שזה פשוט לא עובד. אתם יודעים שהפתרון היחיד הוא לעשות שינוי – להתפטר, לחפש כיוון חדש או לשנות את המודל העסקי. אבל אתם דוחים את ההחלטה הזו מכל מיני סיבות ופחדים.

איך תירדם בלילה אם אתה מוטרד מהנושא הזה במשך שבוע? כנראה שתתקשה לישון. ומה קורה אם הדחייה הזו נמשכת חודשיים? ומה קורה אם היא נמשכת שנתיים? דחיינות היא משחק של X + 1, זמן שאינו נגמר לעולם.

כאשר בן אדם אינו ישן טוב בלילה לאורך זמן, הגוף שלו מתחיל להגיב. הסטרס, הלחץ המנטלי והמתח הפנימי מתורגמים במהירות לבעיות גופניות ממשיות:
- עלייה בלחץ הדם (יתר לחץ דם).
- עלייה במשקל כתוצאה מאכילה רגשית או חוסר איזון הורמונלי.
- תחושת אי-נוחות פיזית מתמדת, עייפות כרונית וטרדות בלתי פוסקות.

בסופו של דבר, דחיינות מתנהגת כמו מחלה. אמנם אין מדובר במחלה קלינית רשומה בספרי הרפואה, אך יש לה היבטים קליניים ומחירים כבדים ביותר שמשפיעים על הגוף והנפש שלנו כאחד.

בחירה ושלמות פנימית – שני העמודים של אימון מנצח

רבים שואלים אותי: "עמי, מה בעצם יוצא לי מתהליך אימון מנטלי או עסקי איתך? מהי המטרה הסופית?". התשובה שלי תמיד ממוקדת מאוד. בעיניי, אימון מקצועי וטוב – בין אם מדובר באימון עסקי, אימון לשינוי קריירה או אימון מנהלים – נמדד בכך שבסופו של התהליך מתקיימים שני דברים מרכזיים: **בחירה** ו**שלמות פנימית**.

אנחנו, כבני אדם, לא אוהבים שינויים. אנחנו יצורים של הרגלים. אנו נוטים להגיד שאנחנו אוהבים שינויים והרפתקאות, אך בפועל, רובנו מתים מפחד מהם. הפחד הזה משתק אותנו וגורם לנו לדחות החלטות קשות.

כאשר אדם מגיע למצב שבו הוא מסוגל לקבל החלטות מודעות לגבי חייו והעסק שלו, לבחור באופן אקטיבי את הדרך שבה הוא רוצה לפעול, ולהרגיש שלם לחלוטין עם הבחירה הזו מבפנים – האימון הצליח. שלמות פנימית אין פירושה שהכל יהיה מושלם או קל; פירושה הוא שהאדם מקבל את ההחלטה על כל יתרונותיה וחסרונותיה, ואינו נותן עוד לפחד או לדחיינות לנהל אותו. הוא מפסיק את הדחיינות שלו, בוחר כיוון, ועומד מאחוריו בגאווה.

האם מניעת דחיינות היא הדבר החשוב ביותר להצלחה של יזם או בעל עסק? אני לא אוהב להשתמש בביטוי "הכי חשוב", כי בחיים ובעסקים יש הרבה דברים חשובים. דחיינות היא אינה הזהות המלאה שלנו. יחד עם זאת, המחירים שאנו משלמים על היותנו דחיינים הם כבדים מנשוא, והם תמיד צוברים ריבית דריבית לאורך זמן.

המחיר העסקי של הדחיינות – למה מנהלים קורסים תחת ההימנעות?

בעולם העסקי, דחיינות יכולה להיות ההבדל בין שגשוג לבין פשיטת רגל. בקליניקה שלי אני פוגש בעלי עסקים ומנהלים בגופים עסקיים גדולים שמשלמים מחירים כלכליים עצומים רק בגלל שהם נמנעו מקבלת החלטות קשות בזמן.

אחת הדוגמאות הקלאסיות והכואבות ביותר בעולם הניהול היא הצורך לפטר עובד שאינו מתאים או שמזיק לעסק. כל מנהל יודע כמה המשימה הזו קשה ומורכבת רגשית. לפטר אדם זה אירוע לא נעים, המעורר אצלנו רגשות אשם, חשש מעימות וקושי רגשי עמוק.

כאשר המנהל נמנע מההחלטה הזו, הוא מתחיל לדחות אותה: "נחכה אחרי החגים", "נראה איך הוא יתפקד בחודש הבא", "אולי המצב ישתפר". בינתיים, העובד הלא מתאים ממשיך לתפקד בצורה לקויה, פוגע בלקוחות, מייצר אווירה רעה בצוות וגורם להפסדים כספיים ישירים לחברה. במקרים קיצוניים שליוויתי, הימנעות ממושכת של מנהל מקבלת החלטות קשות הובילה לקריסה מוחלטת של העסק ולכך שלא נותרה עוד חברה לנהל.

הקושי כאן הוא לעולם לא טכני. בעל העסק יודע בדיוק כמה כסף הוא מפסיד (ההיבט הטכני של רווח והפסד ברור לו לחלוטין). הקושי הוא תמיד רגשי ומנטלי.

לסיכום, בעלות ובעלי עסקים יקרים, דחיינות היא לא גזירת גורל, והיא בטח לא אופי עצלן. היא מנגנון הגנה מנטלי שנועד להגן עלינו מפני הפחד משינוי ומפני קבלת החלטות קשות. אך כפי שראינו, הריבית שהמנגנון הזה גובה מאיתנו בבריאות, בזוגיות, במערכות היחסים ובהצלחה העסקית היא פשוט גבוהה מדי.

אם אתם מרגישים שאתם דוחים את השינוי שלכם, שאתם לא ישנים בלילה בגלל החלטות שאתם נמנעים מלקבל, או שאתם פשוט רוצים להחזיר לעצמכם את השליטה, את יכולת הבחירה ואת השלמות הפנימית – דעו שאתם לא לבד. הצעד הראשון הוא להכיר בכך שהשינוי המנטלי הוא העיקר, ושאף אחד אחר לא יוביל אותו עבורכם. אתם אלו שצריכים לקום בבוקר, להסתכל במראה, ולהחליט שאתם מובילים את השינוי שלכם עוד היום.